תיכף חוזרת. ועד אז…

הרבה זמן לא עדכנתי את הבלוג (קצת מוצפת בעבודה ולא מתלוננת), ודווקא כשיש לי כמה דברים חשובים לשחרר, להוציא מהבטן ולחלוק. מבטיחה להעלות פוסט מושקע בסוף השבוע. בינתיים, קבלו את ציור הגוף המדהים הזה.

התינוק שלי מלוכלך?

כחלק בלתי נפרד מתהליך הליווי שלי כדולה, מאוד חשוב לי לדבר עם הזוג גם על מה שקורה אחרי הלידה, אבל מיד אחרי. על חבל הטבור, הבונדינג עם התינוק, ההנקה הראשונית, התינוקיה, חיסונים, מוצצים וכמובן האמבטיה – או יותר נכון, הרחצה הראשונית לה זוכים תינוקות בני שעות ספורות. הרבה הורים אפילו לא ערים לשרשרת החיול שתינוקם הקטן עתיד לעבור בתינוקיה. לרוב הם מתבקשים לחתום ולאשר את שרשרת החיול הזו עוד בחדר הלידה, בין הצירים, הכאב, הלחץ והנשימות – ואז דעתם ממילא מוסחת, כושר השיפוט לא במיטבו, והם רוצים רק שיקחו מהם את הדף המעצבן. לכן אנחנו מדברים על הכל לפני, כשהקטן עוד בבטן ולהורים יש אפשרות לבדוק בעצמם, להעמיק, להבין מה נכון להם ומה לא, מה חשוב להם ומה פחות, ובעיקר יש להם את יכולת הבחירה המודעת עבור הילד שלהם.

ומה באמת לגבי האמבטיה? קודם כל, חשוב לזכור במשך כל תשעת חודשי ההיריון, עד ללידה עצמה, מקיפים את התינוק שלנו מים סטרילים. הם מקנים לו את הציפה הנעימה שברחם, מרככים, מעמעמים ומלטפים. הוא בולע אותם, משתין אותם וכן הלאה. מים הם חלק בלתי נפרד מעולמו הזעיר. ואז, בבת אחת, הוא נולד אל היבשה: כאן כבר לא צפים ולגוף פתאום יש משקל. הקולות מתחזקים והאורות לא מעומעמים. יבש כאן וכבר לא ממש חמים.

כשהתינוק נפרד מהמים שברחם ויוצא לאוויר העולם, עוטפת אותו שכבת ורניקס. לא, זה בכלל לא לכלוך: התינוק שלכם נקי. זה החומר הכי משובח, קרם הזנה נדיר וחד פעמי שאין לתינוק הזדמנות שנייה להשיג אותו. טרי טרי, רק היום! זו בעצם שכבה שומנית לבנה שמגנה עליו מפני חיידקים ומזהמים, שומרת על חום גופו, מלחלחת את העור ומזינה אותו ומעניקה לו תכונות אנטי אלרגניות. כמה חבל לשטוף את כל זה מיד במקלחת הראשונה. מה גם, שאת הרחצה בבית החולים מבצע הצוות ולא ההורים: לרוב זה טוש מהיר ומפתיע מתחת לברז, מה שגורם מיידית לבכי.

בעיניי מאוד חשוב שחווית האמבטיה הראשונה תהיה עם ההורים: הכנסה איטית ורגועה למים חמימים, הרבה סבלנות ואהבה, מילים רכות ושירים, והרבה כבוד לגוף הקטן הזה. אמבטיה היא דרך נהדרת להרגיע תינוקות, וחבל לצרוב אותה כחוויה מלחיצה. בואו נזכור שהתינוקות שלנו נולדים נקיים – ותכל'ס, הם לא באמת מתלכלכים בחודשים הראשונים. בעבר הלא רחוק היו מקלחים את התינוקות רק לאחר נשירת גדם הטבור, כמה ימים לאחר הלידה. היום, בגלל האמבטיות היומיומיות, לגדם לוקח הרבה יותר זמן להתייבש ולנשור, וזה גורם להרבה זיהומים מיותרים.

אז בתור הדובדבן על קצף האמבט, אני משתפת אתכם בסרטון מקסים ורטוב שיגרום לכם לרוץ לאמבטיה. תיהנו!

"בעזרת מיכל, הלידה הרביעית שלי היתה חוויה מושלמת"

שמי חגית וזכיתי ללדת ביולי 2011 בליווי מיכל. זו לי הלידה הרביעית, והראשונה עם ליווי של תומכת לידה. מכיוון שהלידות הקודמות שלי לא היו זכורות לי כחוויות חיוביות, החלטתי הפעם לעשות זאת אחרת. את מיכל אני מכירה שנים רבות כרפלקסולוגית ומעסה ייחודית, בעלת ידיים מופלאות שיודעות לחוש את המטופל, וסמכתי עליה שגם בלידה היא תהיה קשובה, רגישה ותומכת.

בכל הימים שסמוך ללידה, מיכל היתה איתי בקשר רציף והתעדכנה שוב ושוב. כאשר הגיעה הלידה ומיכל הוקפצה ב־2.00 לפנות בוקר, היא הגיעה עם אנרגיות נפלאות. הלידה יחד איתה היתה נהדרת: לכל אורך השעות הארוכות בחדר הלידה, מיכל ידעה לחוש אותי: במבט ובחצי מילה היא הבינה מתי רציתי התכנסות ושקט, מתי הייתי זקוקה לשיחה, ומתי הגיע ציר ונזקקתי לתמיכה. המגע שלה במהלך הצירים, והעיסויים הנוספים שלה בחדר הלידה, הרגיעו והקלו על הכאב.

מיכל היתה גם רגישה מאוד לסיטואציות המשתנות בחדר הלידה, וידעה מתי לעזור למיילדות וכיצד, ומתי לתת לצוות הרפואי את הבמה. היא דאגה לכל צרכיי עד שהלידה נגמרה ואני עברתי למחלקה. בעזרתה, זו היתה חוויה מושלמת.

אני ממליצה לכולן, בחום רב, להיעזר במיכל בלידה. יש בה גם את הידע המקצועי כדולה, גם את הידע הרחב בטיפולי מגע, ומעל לכל – אישיות רגישה ותומכת.

חגית, אמא של שירה.

הטרמפיסט הסודי של ההנקה

הנה תעלומה מסקרנת: 21% מהסוכר בחלב אם עשוי מחומר שאף תינוק לא מסוגל לעכל. זה נשמע לא הגיוני: אחרי שחלב האם עוצב במשך 200 מיליון שנות אבולוציה, חלק גדול ממנו "מתבזבז" ובכלל לא עוזר לתינוק? אבל מתברר שהוא עוזר, ועוד איך.

את הסיפור המרתק הזה מצאתי בכתבה של מוסף כלכליסט (המצוין!), שכותבים השבוע על הדרך שבה החיידקים מנווטים אותנו מבפנים. מתברר שב־2007 היה לחוקר מאוניברסיטת UCLA רעיון מעניין: הוא חשב שהסוכר הבלתי־מתעכל כלל אינו מיועד לתינוק, אלא למישהו אחר, שחי בתוך התינוק. הוא לקח מאות דגימות של חלב אם, בודד מהן את הסוכר הבלתי מתעכל, והכניס אותו להמון תרביות של חיידקים שחיים במערכת העיכול שלנו. אף אחד מהם לא הצליח לפרק את הסוכר הזה, והחיידקים בכל התרביות מתו מרעב — עד שב־2009 גילה החוקר שחיידק מסוים בשם ביפידו מפרק את הסוכר הבלתי מתעכל ביעילות, ומשגשג דווקא בנוכחותו.

הביפידו כמעט לא נמצא בגופם של אנשים בוגרים, אבל בגופם של תינוקות הוא החיידק המשמעותי ביותר: מכיוון שהוא יכול לעכל את הסוכר המיוחד, יש לו יתרון על כל החיידקים האחרים, הוא מתרבה מהר מהם ובעצם לא משאיר להם מקום. זה קורה בדיוק בתקופה שבה לתינוק יש מעט מאוד נוגדנים או מיצי קיבה שיגנו עליו — ובדיוק בזמן הרגיש הזה, הביפידו מגן על התינוק מבפנים ומונע מחיידקים אחרים להתרבות בתוכו. במילים אחרות, כל עוד מערכת החיסון עדיין אינה מפותחת, הביפידו מספק לה תחליף. "תחשבו על האסטרטגיה המבריקה של האבולוציה", מסביר החוקר מ־UCLA, "אמהות מגייסות צורת חיים אחרת, כדי שתעשה בייביסיטר לתינוקות שלהם".

גברים בחדר הלידה: הכללים

אני מחבבת את "המילה האחרונה" בגל"צ, בהגשת אברי גלעד וג'קי לוי. אחת הפינות המוצלחות שלהם היא "שולחן חרוך": פעם בשבוע הם בוחרים נושא, ומבקשים מהמאזינים לנפק הלכות בתחום. אתמול הנושא היה "הלכות גברים בחדר לידה", והמאזינים פשוט הרעיפו עליהם הברקות. הנה 25 מהפנינים (בעריכה מינימלית):

* רצוי להכיר את הדרך לחדר הלידה, ולא לתת לה לחפש כשאתה מחנה את הרכב בחניון הכי רחוק.
* מה שלא הספקת לקרוא וללמוד על הלידה, לפניה, אין טעם לנסות להשלים עכשיו.
* אין צורך לשאול את האחות "מה קורה?" כל חמש דקות. רוב הסיכויים שתהיה בחדר הלידה כמה שעות.
* צלם, צלם – שיהיה לך אליבי!
* כן, צריך מצלמה בחדר לידה. מדהים לראות אחר כך את מה שכולם בחדר ראו והאישה "רק" חוותה.
* אם אתה גבר אמיתי, תנסה לעכב את כניסתה של אמא שלך כמה שיותר.
* יש גבול לכמות השמן שאתה מורח על אשתך בזמן עיסוי הגב. בסוף, כשיגיע הזמן ללחוץ, היא תתגלץ' מהמיטה.
* לעולם אל תצא באמצע ציר כדי להתקשר לשכן ולבקש שיקליט את תוכנית הטלוויזיה האהובה עליך (כן, זה קרה).
* כשהיא צועקת עליך בלידה, היא לא מתכוונת לומר את הדברים האלה. אבל זה לא אומר שהיא לא חושבת אותם.
* חדר לידה זה רק אימון בהליכה על ביצים לקראת היום השלישי אחרי הלידה. כדאי לך להצטיין בזה.
* לא חשבת שאני יודעת לקלל, הא?
* אל תגיד "אני מבין מה עובר עליך".
* אל תגיד "לפי המוניטור זה היה ציר חלש". אני יודעת יותר טוב כמה זה כאב לי.
* אל תשווה את הציר של אשתך לזה של האישה בחדר הסמוך. לא מעניין אותה שכולן סובלות, היא מתרכזת בכאב שלה.
* אם אשתך שואלת "יצא לי קקי?", התשובה הנכונה זהה לתשובה לשאלה "שמנתי?".
* לעולם אל תסתכל על הבטן של אשתך אחרי הלידה ותשאל את המיילדת "זה יירד, נכון?".
* אל תתלוצץ עם הרופא התופר את אשתך. את כל הבדיחות הללו הוא כבר שמע, והוא סתם צוחק מחוסר נעימות.
* קח בחשבון שהלידה לא נגמרת כשהרך נולד. לפעמים השלייה היא לידה בפני עצמה.
* אחרי ניתוח קיסרי, האישה צריכה אותך הרבה יותר.
* מותר לגבר לבכות בהקלה אחרי הלידה. זה לא הופך אותו לפחות גבר.
* כשהתינוק סוף סוף בחוץ, אין צורך להודיע לכולם כמה הוא שוקל. קחו כמה דקות רק לשניכם ולעולל.
* אין מאושר כמו הגבר שלוקח את הילוד מחדר הלידה אל מחלקת היולדות בעגלה הקטנה.
* אחרי ששמת את הצאצא במחלקת הילודים, הכי חשוב שתחזור מהר להיות ליד אשתך. היא צריכה אותך.
* מיד בסיום הלידה יביא הגבר לאישתו מנת סושי (זה בדיוק מה שאנחנו עשינו. תשעה חדשים התאפקתי!).
* זה שהיית שם לא אומר שילדת. רק אני ילדתי. ואל תשכח שמגיעה לי מתנה, רק לי. אפילו שאתה היית שם.

"הנוכחות שלך נתנה לנו את השקט שהיינו צריכים"

למיכל היקרה,

בזכותך הגענו, אני ובעלי, עם הרבה ביטחון ללידתה של הנסיכה הקטנה שלנו. עצם הנוכחות שלך בחדר הלידה נתנה לנו את השקט שהיינו צריכים כל כך, באחד הרגעים העדינים והמרגשים ביותר בחיינו.

נתת לי בדיוק את כל הכלים שהייתי זקוקה להם, על מנת שתהיה לי היכולת להתמודד עם הקושי והכאב שכרוך בחווית הלידה.

תודה על לידה מקסימה ועל זיכרון מתוק.

ענת, אמא של הילה

"בכל שלב היית איתנו"

מיכל יקרה,

זה התחיל מבטן קטנה, המשיך בבטן גדולה, והסתיים באוצר הקטן והמהמם שלנו, עומר. בכל שלב היית איתנו, לימדת אותנו, הסברת לנו, צחקת ובכית איתנו.

תודה ענקית: תודה על קורס אישי ואינטימי שמעבר לכמות הידע המדהימה שהעביר, גם עזר לנו להתחבר להריון כאילו הבטן היא חלק מהמשפחה הקטנה שלנו. תודה שהיית איתנו ברגע הנפלא ביותר בחיינו (ושוב סליחה על ההקפצה באמצע הנופש). תודה שהרגעת, שליטפת, שהקלת על הכאב, שידעת בדיוק מתי אנחנו צריכים את הלבד ומתי אנחנו צריכים אותך איתנו. הרוגע שלך, החום שלך והביטחון נתנו לנו להיות רגועים ושלווים ולעבור את היום המרגש הזה כחוויה מדהימה ובלתי נשכחת.

אוהבים אותך מאוד, אהרון, קרן ועומר.

"הרגשתי שכשאת לצדי — אני בטוחה"

למיכל, הדולה המחוננת.

חברה המליצה לי עלייך. למרות שזו היתה לידתי השלישית והאחרונה, ולמרות שבקודמות לא ליוותה אותי דולה, החלטתי להיפגש איתך. רציתי לסגור את פרק הלידות בחיי עם טעם טוב: רציתי לידה טבעית ללא אפידורל או תפרים, ופחדתי למצוא את עצמי בניתוח קיסרי בגלל התנהלות לא סבלנית של הצוות הרפואי.

ברגע שבו ראיתי אותך, בפגישת ההיכרות כשעוד הייתי בהריון, היה לי ברור שאותך אני בוחרת. אחרייך נפגשתי עם עוד שתי דולות, שמסכנות, כבר לא היה להן סיכוי…

נכון, הלידה שלי היתה קצרה, אבל אינטנסיבית בטירוף! אחזתי בך, נשמתי איתך, מעכתי אותך, שאלתי אותך, צעקתי לך ובכיתי לך. הרגשתי שכשאת לצדי — אני בטוחה!

היית לי מעין בועה של שפיות בתוך טלטלת הלידה; קרש הצלה בתוך מערבולת של רעידות וסחרור של רגשות. נתת לי טיפים קטנים אבל כה משמעותיים, שעשו את ההבדל והפכו את החווייה למתוכננת ונשלטת.

הצלחת, בזכות האינטיליגנציה הרגשית הגבוהה שלך, להתנהל בנעימות מול הצוות הרפואי שקיבל אותך בזרועות פתוחות.

מה שהכי מעניין הוא איך הצלחת להתחבב בשניות על בעלי, טיפוס ציני מובהק, שעד הפגישה איתך נקרע מצחוק רק למשמע המילה "דולה".

אני מאושרת עם הבחירה שלי לקחת אותך כדולה, ואני ממליצה עלייך בחום לחברותיי. אין לי ספק שבורכת בכל טוב וכי תמשיכי לפזר טוב זה אצל שאר נשות ישראל.

באהבה, מיכל מנור־עמיר, אמא של טל